המצב זיפת. על הפנים. מייאש.
האטה של 50% בעסקים. הכנסות רזות על גבול האנורקטיות והעתיד לוט בערפל. מה עושים? איך נכון לנהוג? מה יהיה?!?!?!?!

וכאילו זה לא מספיק, גם לולא הייתה מלחמה, היינו בעיצומה של "עונת המלפפונים" השנתית, כשחודש חגי תשרי עוד לפנינו…

מה עושים? איך נכון לנהוג? מה יהיה?!?!?!?!

עסקים קטנים רבים נכנסים לפאניקה ופועלים ממקום של בהלה וחוסר שיקול דעת.
חלקם לוקחים כל עבודה שמציעים להם, גם אם היא ממש לא מתאימה להגדרת העסק והמטרות שלו.

חלקם יוצאים במבצעים מטורפים, מבלי לוודא שנשאר להם נתח סביר של רווח.

וחלקם יורדים במחיר עד לרצפה ומוכנים לעשות עבודה מקצועית ורבת ערך תמורת גרושים, מתוך אמונה עיוורת ש"העיקר שתהיה תנועה" והעסק ימשיך לעבוד.

וחלקם אף יותר מכך. מנסים שוב ושוב ויוצאים בעוד מבצע ועוד מבצע, ומתאמצים ומשתדלים עוד ועוד ועוד, למרות שהתוצאות עלובות ושום מבצע לא מצליח להמריא.

לא פשוט.

מי בעד מבצעי התאבדות?

מצד אחד העסק זקוק למזומנים ומהר כדי להתקיים, מצד שני באיזה מחיר?

בכל מחיר?!

ומה על מיתוג העסק שעמלו לבנות אותו בדי עמל שנים רבות?
האם במצב הישרדותי חובה לעשות כל מה שאפשר על מנת להזרים מזומנים, גם אם המשמעות היא קבלת תמורה לא הולמת בעליל עבור המאמץ, כמו גם לעיתים פגיעה אנושה בתדמית העסקית?

ואיך אפשר להתעלם מהמורל השפוף? מתחושת חוסר האונים, חוסר הוודאות לגבי העתיד ומעל לכולם מהמינוס ההולך וגדל ותופח ברעב בולימי ובלתי נשלט? האם אפשר להימנע מהדאגות? מחוסר היכולת לישון בלילה? מהסטרס שגובה מחירים בריאותיים אדירים, כתוצאה מהקיום ההישרדותי הזה?

והיצירתיות? מה יהיה עליה? האם בכלל קיים מושג כזה בשעה של מאבק לצוף על פני המים ולא לטבוע?

קשה לנשום. הסרעפת תקועה. המתח בעורף ובכתפיים לופת את האדם והמרה השחורה משתלטת.

תחושת אסון.

אז… מוכת מציאות כמו רבים וטובים כמוני, הלכתי להתייעץ עם המנטור שלי (אותו מנטור שכתב את רב המכר האולטימטיבי של כל הזמנים, שכבר נמכר במיליוני עותקים), איך נכון להתנהג במציאות הלא פשוטה שלנו.
וזה מה שלמדתי ממנו:

שני עקרונות בסיסיים לגבי הכסף שלכם

אז ככה. קודם כל לפני הכל, ישנם שני עקרונות מוצא בסיסיים  (גם אם אתם לא מאמינים, שווה לכם לרגע לקחת את זה כנתון, על מנת להבין את המהלך בשלמותו).

-העיקרון הראשון גורס, כי הפרנסה השנתית של האדם, נקצבת לו בראש השנה. כלומר, בדיוק כשאנחנו באמצע הגפילטע והצימעס-והכרתי-והלוביה-והתפוח בדבש, המנטור שלי עורך ישיבת תקציב ומחליט בדיוק כמה כסף יכנס לכל אחד במהלך השנה הקרובה ("סוסו בוזגלו- מאה ועשרים אלף. שושנה הרשקוביץ – מאתיים. אליפלט וסרצוג – מינוס ארבעים אלף…").

העיקרון השני הוא: "בזיעת אפיך תאכל לחם". כלומר, על מנת להתפרנס, על מנת לקבל את ההקצבה השנתית, על האדם לעמול. להתאמץ. במילים אחרות, למרות שנקצבה לנו קיצבה שנתית, לא נוכל לשבת רגל על רגל בסתלבט בקריביים, להשתזף ולשתות "בלאדי מרי" עם מטריה, ולצפות שהכסף יפול עלינו מהשמיים, אלא נצטרך "להזיע" לשם כך.

עד כאן טוב ויפה.

אבל מה עושים כשהפרנסה בצמצום כמו עכשיו?

כפי שהסברנו קודם, על מנת לקבל את ההקצבה שהובטחה לנו, עלינו לפעול: לעבוד, לפרסם, למכור, לצאת במבצעים, לשווק וכד'.

השאלה הגדולה היא: כמה לפעול?
האם, כמו שתיארתי בתחילה- לקחת כל עבודה, בכל מחיר ובכל תנאי?

התשובה טמונה בעיקרון השלישי: השתדלות

כלומר, צריך לעשות מאמץ סביר. מאמץ שמשתנה בין אדם לאדם, בהתאם למידת הביטחון שהוא חש.
במילים אחרות, אחד ירגיש צורך לפרסם מבצע אחר מבצע ולהמשיך בכך גם אם לא יהיו תוצאות, כי זו מידת ההשתדלות שהוא מרגיש שעליו לעשות. ואילו אחר יכריז על מבצע אחד ולא משנה מה המבצע יניב, הוא ירגיש שהוא עשה את שלו, הוא כבר השתדל. הוא כבר מילא את ה"בזיעת אפיך" שלו. ומכאן ואילך, אם המנטור ירצה, אזי ישנו "צינור" עבור השפע שמגיע לו.

ואם המבצעים וההשתדלויות לא יניבו תוצאות?

באמת לא נעים. ואפילו מאד לא נעים. אבל בהחלט עלול לקרות.

ואז?

אז גם זו לטובה. אין טעם להמשיך ולנסות עוד ועוד, אלא להמתין בסבלנות ובביטחון, שלאחר הירידה ודאי תגיע עליה, כי זה טבעו של העולם. מה גם, שמי שברא אותו, יודע הכי טוב מה נכון עבורו (ואולי נכון עבורו כרגע לסבול ממחסור במזומנים? אולי זה יצמיח בו ענווה, דאגה לזולת, הערכה למה שיש? אולי זה יגרום לו לשאת עיניים לשמיים ולבקש עזרה?)

ואיך אדם ידע אם ההשתדלות שלו סבירה ומספיקה?

נורא פשוט. אם הוא מרגיש שיתחרט אחר כך, על שלא עשה השתדלות נוספת, שלא יצא במבצע נוסף, שלא נתן הנחה נוספת וכד', הרי שעליו לעשות את ההשתדלות הנוספת.
וההפך.

שוין, אני את ההשתדלות שלי עשיתי. הולכת עכשיו לשתות "בלאדי מרי" בקריביים במצפון שקט :-).

ומה אתכם?

תגובות

תגובות