שיהיה מקורי, ייחודי, יוצא דופן! את יודעת, משהו נדיר שאף אחד עוד לא ראה! מיוחד כזה שונה, חדשני, נועז, אפילו אוונגרדי, משהו שישאיר את הקהל עם פה פעור, משהו שעוד לא ראו, נו, את יודעת, משהו כמו… של כולם

כן כן, כאלה אנחנו. אוהבים לחשוב על עצמנו שאנחנו מקוריים, נועזים, חדשניים ובעלי דעה וטעם עצמאיים, אבל באמת באמת, אנחנו בבואה של החברה שלנו. של האפנה, של מה שמקובל ונתפס כ"נכון", "ראוי" ו"יפה" בעיניה. והאמת שזה די מצחיק ואפילו מפתיע, איך כולנו ממשיכים לקנות את הבלוף הזה ואפילו מאמינים בו יום אחר יום.

הייתי בת ארבע אולי חמש, בגן לאה, בשיעור ריתמיקה. רקדנו את השיר "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי לחברה שלי, ביער ביער ביער נרקוד נרקוד". כשהגיע תורי סירבתי להיכנס למעגל. נתקפתי בחרדה חברתית או פחד קהל כנראה, והייתי משותקת מאימה. הגננת לאה הפצירה בי, גערה ובסוף הוציאה אותי החוצה לעמוד מאחורי הדלת…

אנחנו מוכנים לעשות המון כדי להשתייך

אנחנו יצורים חברתיים וככאלה מוכנים לעשות המון כדי להשתייך, ובלי לשים בכלל לב אנחנו מאמצים לעצמנו את אותו קוד לבוש, אותם דגמי מכוניות, אותם פרטי ריהוט, אותו סלנג, אותם טרנדים בריאותיים, אותם תחביבים ונופשים, אותו סגנון אירועים, אותן עמדות פוליטיות ואותן תפיסות עולם. לא שאני מוצאת בזה טעם לפגם. בכלל לא. רק משעשע אותי לפעמים, ובמיוחד כשלקוח פונה אלי שאייצר עבורו משהו "מקורי" ו"מיוחד", הפער – בין מה שאנחנו עשויים לחשוב שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו רוצים באמת…

כמו לחזור למקום האהוב והמוכר

והריטואל הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, עם הרבה מאד לקוחות, שמבקשים משהו "מיוחד", "יצירתי" ובאמת "יוצא דופן". בשנים עברו כשהייתי עדיין ירוקה ותמימה, הייתי לוקחת את הבקשה ברצינות ומוציאה תחת ידיי יצירות באמת נועזות. אבל לאחר שרובן ככולן נגנזו ופינו את מקומן לטובת תוצרים סטנדרטיים יותר, אני כבר יודעת שבסופו של תהליך, רוב הלקוחות יבחרו את ההצעה הפחות יצירתית. בדיוק כמו לחזור למקום האהוב והמוכר ולצעוד על קרקע בטוחה.

חוץ מהעובדה שהייתי לא מנוסה, גם הייתי שחצנית.

אבל פעם, חוץ מהעובדה שהייתי לא מנוסה, באותה מידה גם הייתי שחצנית. הסתכלתי מלמעלה למטה על כל מי שלא ידע להעריך מקוריות במיטבה ואני הייתי במרכז, לא הלקוח. מאז חטפתי הרבה סטירות ברוך ה', בגרתי, הבשלתי והשתניתי. והיום, אני כבר לא כזו. היום אני כבר מבינה, שהמקום שלי כאשת מקצוע, זה לספק שירות. מענה שצריך להיות בהלימה עם ערכיו, צרכיו ואופיו של הלקוח ולא מידת המקוריות או היצירתיות יקבעו האם הוא טוב או לא.

'פורצי דרך', 'מרדנים' או 'מגלי ארצות'?

ובכל זאת, למרות שרובנו מעדיפים להסתפק במוכר, יש את מתווי הדרך, מובילי דעת הקהל, הנסיינים, המרדנים, הסקרנים. אלה שהדי.אנ.אי. שלהם זה להמציא חידושים. החבר'ה האלה, הם במיעוט כמובן, חוץ מזה שגם הם בדרך כלל נמנים על 'קליקה', שבה להיות 'ממציא', 'פורץ דרך' ו'מגלה ארצות', זהו התכתיב החברתי הנדרש, כדי לזכות בהערכה ולהיות שייך. ההמון 'הפשוט' לעומתם, מסתפק בחיקוי ומאמץ באדיקות כל אופנה מתחלפת או אג'נדה חדשה וצועד בצייתנות עקב בצד אגודל, אחר העדר. מֶה מֶה מֶה

מה רע בשניצל וצ'יפס?

האם זה רע להיות אחת מהעדר? מי אמר? אני יודעת שחונכנו להאמין שזה רע, שצריך לחשוב באופן עצמאי ולא לצעוד בעיוורון מבלי דעת. אבל גם אם זה באמת גרוע כמו שזה עשוי להישמע, זה לא משנה את העובדה, שרובנו מעבירים חיים שלמים ככה. כן יקיריי, רובנו כבשים. חומים, לבנים, ברודים או נקודים, חכמים יותר או פחות. רובנו ככולנו חלק מהעדר ועושים הכול כדי להישאר בתוכו.

ובאשר לעדר המקצועי המתבקש שלי, זה שסוגד למקוריות, ליצירתיות ולמעוף, אני חייבת להודות שבאופן אישי אני תמיד מעדיפה, על פני כל חידוש יצירתי או אקזוטי ככל שיהיה, מנה הגונה של שניצל וצ'יפס.

הערה:
ישנו כמובן עדר אחד יחיד ומיוחד שצועד אחר הרועה הנאמן הקדוש ברוך הוא. המאמר הנוכחי לא מתייחס לעדר הנ"ל.