משבר הקורונה ללא ספק מעביר אותנו טלטלה. בגוף ויותר מכך – בנפש. תקראו לזה 'שידוד מערכות', 'חישוב מסלול מחדש' או 'חשבון נפש' – כך או כך, אני מוצאת את עצמי משילה מדי יום עוד 'נדנוד' של שקר, עוד תנועה של מאמץ מיותר, תוהה לאן כולנו רצים ומה יקרה אם נפסיק להתאמץ כל כך?

בהתחלה היה הלם גדול שהוביל לשיתוק מוחלט. אחר כך במלחמה נואשת להמשיך הלאה הגיעה תנופה של עשיה: וובינרים, 'זומים', רשימות תפוצה, הרצאות, כנסים וירטואליים והמון המון שיתופי פעולה. המון פעילות, המון רעש, המון השתדלות… יותר מדי מאמץ.

ברגע הראשון מצאתי את עצמי נשאבת

ברגע הראשון מצאתי את עצמי נשאבת למרוץ: ליזום, ליצור, לחדש, לשתף והעיקר – לעשות לעשות לעשות. למרות הבית שדרש את כל כולי, לא וויתרתי. נאבקתי. היה זה סוג של הצלה עבורי, של בריאות הנפש, לסמן את הטריטוריה הגזולה שלי מחדש במרחב הביתי ולהרגיש את האשליה הזו שמשהו בעולם מוכה הקורונה הזה אולי עוד בשליטתי…

משיתוק טוטאלי ל'נונסטופ' עשייה

אבל, ברגע השני קלטתי, שלא רק התחלתי לעשות, אלא עברתי ממצב של שיתוק טוטאלי ל'נונסטופ עשייה': נעשיתי פעילה בקבוצות מקצועיות,  נעניתי לשיתופי פעולה ויוזמות חדשות, נרשמתי במקביל לשלושה(!) קורסי למידה מקצועיים ו… תוך כדי המשכתי לכתוב עבור הלקוחות שלי. עשיה שהותירה אותי בסופו של יום מסופקת אמנם מהתוצאות, אבל תוהה האם המחיר שמשלמים הסובבים אותי אכן כדאי. כי כולנו שילמנו מחיר….

חציתי את הגבול. לגמרי…

בשלב הזה נפל לי אסימון גדול. מה זה גדול – ענק. פתאום הבנתי שהמשאבים שלי מוגבלים. שיש לי מעט שעות עבודה איכותיות ולעומת זאת פרויקטים שממתינים לי בסבלנות ומגיע להם מלא היכולת המקצועית שלי, ועם כל הכבוד לשיווק ולעשיה שלי, הגבול – בין השתדלות למאמץ ראוי, ובין ניצול הזדמנויות לרדיפה אחריהן, ממש קטן. ואני חציתי אותו. לגמרי…

במקום לתת למציאות להוביל – בחרתי.

ההכרה במציאות הזו הביאה אותי 'לחשב מסלול מחדש' ולברר עם עצמי מה באמת חשוב לי ומה מיותר. ואני בחרתי. בחרתי קודם כל להשקיע במשפחה שלי, כי היא באמת הדבר הכי חשוב בחיי. בחרתי לדאוג לרווחה הגופנית והנפשית שלי כי בלעדיה אי אפשר ומבחינת העסק בחרתי להתמקד ב'כאן' וב'עכשיו', להשקיע בלקוחות הנוכחיים שלי, להעניק להם שירות עוד יותר מעולה ומדויק… ומבחינת שיווק וגיוס לקוחות חדשים – לעשות מה שבא לי בקלות, את המינימום הנדרש.

בשבוע שעבר אמרתי "לא" לארבעה(!) שיתופי פעולה

אני אוהבת שיתופי פעולה, הם מאפשרים להכיר מקרוב אנשי מקצוע מקסימים ומגדילים מאד את החשיפה והתפוצה. אבל, הם דורשים זמן. אמנם הם 'בחינם', אבל בשעה שזמן הוא משאב כה יקר מציאות עבורי, הם עולים לי ממש ביוקר. אז השבוע אמרתי "לא" לארבעה(!) שיתופי פעולה. נהדרים. מצמיחים וללא ספק משתלמים. אבל… רק בתנאי שהיה לי פנאי ופניות לכך! אז בחרתי. ואמרתי "לא". מהחלטה מושכלת שנכון עבורי יותר לישון שנת לילה סבירה מאשר להשקיע את האנרגיה המוגבלת שלי על הכנת הרצאה או מדריך לשת"פ. האם זה נכון לדעתי לסרב למשהו באופן גורף כאסטרטגיה בחיים? לא. שום הגזמה לכאן או לכאן לא טובה. ובע"ה מיד כשירווח לי אצטרף לשת"פ מתאים.

פתאום הרגשתי שוב מונחת. מדויקת. מחוברת לעצמי

אז אמרתי "לא" כאמור, ואתם יודעים מה קרה? פתאום הרגשתי כזה שחרור. פתאום העוצמות שלי חזרו אלי. ופתאום, לאחר שפל כה ארוך, היצירתיות שלי גאתה מחדש. סוף סוף לא הייתי 'כפויה' או 'מאולצת' לעשות מה שלא נכון לי, ופתאום הרגשתי שוב מונחת. מדויקת. שמחה ומחוברת לעצמי, כמו שמזמן מזמן לא הייתי… איך קרה הפלא הזה? הרשיתי לעצמי לעצור. ולבחור. ולומר "לא".

האם גם אתם יכולים להרשות לעצמכם לסרב?

ומה דעתכם בעניין? האם גם אתם מוצאים את עצמכם נסחפים לעשיה לא מחושבת, כי "מוכרחים!" כי "זמן קורונה!", כי "מאיפה יהיה לנו כסף?!"… האם נעצרתם בכלל לבדוק עם עצמכם, האם נכון עבורכם לפעול כפי שאתם פועלים?! האם מתאים לכם כרגע לעשות שיתופי פעולה? האם נכון מבחינתכם להעביר את כל הפעילות שלכם לדיגיטל? האם באמת מתאים לכם לשווק באמצעות רשימת תפוצה?

בורא עולם לא מושפע ממאמץ היתר שלנו

אם עניתם בחיוב, לכו על זה, לא תהיה מאושרת ממני ואשמח גם לעזור לכם! אבל, במקרה שאתם פועלים ממקום של דחיפות וחוסר יישוב הדעת, ממקום של עיוורון ורצון 'להיות כמו כולם'– הרשו לי להזכיר לכם (ולי), כי בורא עולם לא מושפע מ'מאמץ היתר' שלנו ומבחינתו מספיק שנעשה השתדלות כדי לקבל את מה שכבר מזמן נגזר ונחתם עבורנו.
כעת, גם תורנו להיזכר בכך…
***
אם גם אתם סבורים, שכבר הגיע הזמן לבשר לעולם על "המתנה" שלכם, אם אתם רוצים לנסח את השירות העסקי שלכם, באופן ייחודי, אמיתי וכובש, אתם מוזמנים לפנות אלי.