מהמטפחת, דרך החצאית והשרוולים הארוכים ועד לגרבי הניילון האטומות בחורף וגם בשיא הקיץ.
אני אישה דתייה עם עודף משקל, שמתקרבת לגיל העמידה והציפוי שלי אפור.
אבל…
מתחת לציפוי הזה, אני מקהלת עפרונים נרגשת, שמצייצת וממלאה את האוויר במשק כנפיים סוער.
מתחת לכיסוי, אני מפל אדיר שמתנפץ לאלפי טיפות בכל גוני הקשת אל תוך בריכת מים מתוקים.
מתחת לכסות, אני ילדת מדבר יחפה ופרועת שיער, שצחוקה הצלול מתגלגל ונחבט ומתנפץ לאלפי הדים עליזים, בגאיות ועל ההרים.
לא לכולם אני מראה
לא לכולם אני נותנת
למפונקים ביניהם שהתרגלו לקבל הכול לעוס, אני חידה.
לאלו שרוצים את זה נוצץ, אני לא נספרת.
הציפוי שלי ושכמותי אפור, אבל רק לקצרי רואי.
אלו ששדה הראיה שלהם לא מזוגג עדיין מחשיפת יתר למראות וצבעים. אלה שלא הולכים שבי אחרי כל מה שרועש, מבריק או מסנוור. אלה שלא התמכרו סופית לחוויות אקסטרים וסף הריגוש שלהם טרם שבק חיים כמו נתיך שרוף. אלה שעדיין נותרה בהם לחלוחית של הרגשה…
אלה מסוגלים לראות את החן, את היופי.
בפני אלה נגלית סקאלת צבעים אינסופית, מרטיטה, ממנה מורכבים כל האפורים שבעולם…
בעידן רווי תקשורת של רעש אינסופי, כשהזמן הוא קרוסלה מטורפת, שדוהרת בקצב רצחני לעבר מטרה שתאבד את קסמה מייד לכשתושג ו"הdoing" הוא סוג של אליל שאינו שבע לעולם, דווקא חוסר בתנועה, בצליל ובצבע, הוא מצרך נדיר.
הכתיבה שלך מקסימה ומרגשת !!! מעוררת. מצחיקה. מלהיבה. מיוחדת – כשרון !
ימימה אהובה,
את התגלמות האור הלבן והזורח
שנוגע, פוגע, רוגש ומשגע
את הלב, הנפש והרוח.
אני מוקירה את הכנות שלך
ומתרגשת מהוידוי שלך –
ולו בגלל היסטורית המילים עתיקת השנים ביננו.
לעולם תהיי מופלאה בעיני
קרן