אוי לומבגו שלי. מה הייתי עושה בלעדיך? מי היה טורח להזכיר לי מהו סדר הדברים הנכון? מי היה מתאמץ לנטרל את העשייה האינסופית והתזזיתית שלי, כדי שאעצור ואתבונן, כדי שאכיר תודה?

כן, אז מה היה לנו סה"כ?

ארבע פשטידות בשר, שישה מגשי כרעיים ושלוש רולדות,
6 אינגליש קייק של עוגות דבש ותפוחים, ועוד מגש עמוק של כדורי בשר ברוטב.
צריכה רק לאשפז אותם במקפיא והנה, יש לי חמש סעודות מוכנות מתוך 31 החודש (כולל סעודות האושפיזינים בסוכות).

יופי. אפשר למחוק מהרשימה.

מה נשאר?

קניות. שוב קניות. חד פעמי, ירקות ופירות, ים של כביסות וגיהוצים ואז רק להתקשר לאחל גמר חתימה טובה ו…
איזה יופי.

היומן שלי ערוך ומתוכנן, בדיוק כמו שלמדתי בקורסים לניהול זמן

היומן שלי ערוך ומתוכנן, בדיוק כמו שלמדתי בקורסים לניהול זמן (יש לי שלושה כאלה), גם חלוקת תפקידים (אני ואני ו.. אני). הזמן מתוקצב לאלף ואחת המשימות הגשמיות והרוחניות של החודש, ועוד לא דיברנו על פרויקטים באמצע עבודה שאת חלקם דחוף לסיים, אבל מי סופר את זה כשהבית והמשפחה במרכז העצבים.

בקיצר, אשת חייל מי ימצא.

ואז… בודקת את דפי הבנק ומתחלחלת. ים של הוצאות החודש ומינימום של ימי עבודה. שלא לדבר על זה שחודש לפני זה חיתנו בת ברוך השם… ופתאום. מרגישה אותו מתחיל לדגדג לי. ממש בתחתית הגב. כמו אזעקה עמומה ומציקה, עולה ויורדת ולא נותנת שיתעלמו ממנה. ובכל זאת מתעלמת. לא, לא אתן לזה לקרות. זה לא בא בחשבון בשום אופן! זה ממש ממש לא בתוכנית שלי!!!!!!!!!!!!

שובו של הַלוּמְבַּגוֹ

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!

לא עכשיו! ממש לא! זה לא מתאים בכלל!!!

טראח.

מוצאת את עצמי מרותקת למיטה לשלושה ימים.

הלומבגו שלי הגיע.

אין יוצא ואין בא. הכל נעצר.

הבית מתבלגן, מנות החג נאכלות כי אין מי שיבשל, ובמיטה שרועה באופן לא חגיגי בכלל, אשת החייל, כואבת וזועפת.

אוף.

לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

מתעקשת, נלחמת, לא מוכנה להיכנע. וככל שנלחמת יותר, הלומבגו תוקף יותר. הכול מכווץ, כואב, דווי. אי אפשר לזוז. אבוי.

עוברים יומיים של התנגדות בלתי פוסקת למצב

מה, יכל להיות שלא אני מנהלת את העולם?!

ואז, פתאום עולה בדעתי המחשבה ההזויה… שאולי, ורק אולי… אחרי הכל… יכול להיות שבכל זאת זו לא אני שמנהלת את העולם!?.

כן, ברור שיש בורא לעולם ו"ברוך השם" ו"בעזרת השם" ו"אם ירצה השם". אבל תסכימו איתי שבלי ימימה ביסמוט לצידו, פשוט לא שייך! כאילו מה? מי ידאג שהכול יתקתק? מי יעבוד? מי יפעיל מכונות? מי יזרים הכנסות? מי ירחץ את הכלים ומי יצעק על הילדים? נו באמת, כאילו הקדוש ברוך הוא יעמוד במקומי להכין פשטידות. נו מה, תהיו רציניים לרגע.

אמונה ובטחון בבורא עולם זה הכל טוב ויפה, אבל עד כאן. עד המטבח שלי והפשטידות!

אוי לומבגו שלי. מה הייתי עושה בלעדיך?

מי היה טורח להזכיר לי מהו סדר הדברים הנכון? מי היה מתאמץ לנטרל את העשייה האינסופית והתזזיתית שלי, כדי שאעצור ואתבונן, כדי שאכיר תודה, כדי שאעריך את כל הטוב שיש, ואזכר ששום דבר לא מובן מאליו. מי? לולא אתה לומבגו יקר שלי, הייתי ממשיכה בריצת האמוק המטורפת הזו, ממשיכה אולי לאשפז עוד עשרות פשטידות בפריזר, אבל שוכחת את העיקר: את הסיבה לכך שבכלל הגעתי לעולם הזה ועבור מה בעצם (בטוח מאה אחוז שלא רק בשביל לאשפז פשטידות, אני חותמת לכם).

צום קל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל!

תגובות

תגובות