הייאוש אוכל בך בכל פה. הפער בין מי שחלמת להיות לבין העשייה שלך בפועל כה גדול, שאת אוטוטו מרימה ידיים ונותנת לשטף החיים לסחוף אותך… הנה לך גלגל הצלה… תופסת?

בני ישראל משועבדים במצרים מאתיים ועשר שנה, במציאות שעולה באכזריותה עשרת מונים על השואה האיומה. הם מדולדלים, סחופים, שבורים וכבויים, כשיום רודף יום ולסבל אין קץ וכאילו לא די בכך הם גם שקועים במ"ט שערי טומאה. חיים כמו המצריים, עם כל הזוהמה ותועבות מצריים ומבחינה רוחנית כמעט ואין להם שום קשר אל הקדושה.

ומספרת הפרשה: כשבורא עולם נגלה למשה ומצווה עליו לבשר לבני ישראל על הגאולה המתקרבת, משה חושש שמרוב ייאוש הם לא יאמינו לו. "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"(שמות ד',א'), הם כל כך מדוכאים ומיואשים שאיבדו לחלוטין את התקווה. הבעיה, שללא תקווה אין סיכוי להיגאל, כי התקווה היא היא האמצעי לגאולה. בחסדי ה' משה רבינו מצליח לשכנע אותם וניצוץ התקווה הופך ללהבה בוערת ומאפשר לגאולה להתקיים.

ואנחנו? כל כך הרבה פעמים כבר ניסינו לעשות מהלך שיווקי כלשהו, כל כך הרבה פוסטים פרסמנו ומיילים שלחנו והתוצאות? רחוקות מלהשביע את רצוננו. הגאולה כנראה עדיין רחוקה מאתנו. האם המשמעות היא שאפסה תקווה? שלעולם לא נצליח? האם לוותר, להרים ידיים ולהפסיק לנסות? ברור שלא. וויתור משמעו – חידלון שבמו ידינו נחסום את הסיכוי לגאולה והלא "אין ייאוש בעולם כלל" אמר רבי נחמן והוסיף ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".

לכן, בפעם הבאה שאת מאוכזבת מתוצאות קמפיין ששיווקת או פרסום שעשית, ממיתוג בו השקעת או אתר שבנית זכרי, מה שלא יהיה ואיך שלא יהיה את התקווה – אסור לך לאבד, כי התקווה היא ה'דלק' למשיכת הגאולה!

המאמר נכתב ועובד בחלקו, מדברי הרב יחזקאל יעקובסון ישיבת שעלבים