חוטפת כאבי בטן בכל פעם שאת צריכה לכתוב מסמך שיווקי? כנראה שהגיע הזמן לשחרר את הטרוריסט הזה שיושב לך על מפתח הלב…

למה באמת קשה לך כל כך לכתוב לעצמך את התוכן? אחרי הכל במה מדובר? בלחצות את הסהרה? לטפס על האוורסט? לגרום לבעלך להוריד את הזבל?! 

ממש לא. מדובר בסך הכל בניסיון להעביר לאחרים מסר אודות העסק שלך, או במלים אחרות:  שכנוע. שכנוע הקהל שלך, שאצלך הפתרון עבורו. ואם תבדקי את עצמך תגלי, שאחוז רב מהיומיום שלך מוקדש ממילא למסעות שכנוע כאלה או אחרים.

בין אם זה לשכנע חברה להיפגש למסעות שופינג או בילוי בבית קפה (קלי קלות ), בין אם זה לשכנע את הזאטוטים לאסוף את הצעצועים ואפילו להיכנס למקלחת (דורש וירטואוזיות מסוימת) בין אם זה לרתום את המתבגרת שלך לדיאטה והליכה משותפת (קצת יותר מסובך…) ואפילו לגרום לבעלך לזכור את יום הנישואין שלכם או להוריד את הזבל (קשה עד בלתי אפשרי).

יום יום את עוסקת בשכנוע. ברוב הפעמים את משתמשת במילים (או מקסימום איזה 'פליק' או 'זץ' או 'שטוזה' פה ושם 😉 ) ואי אפשר להתווכח עם התוצאות שלך. הן מוכחות.

פתאום את מנוטרלת, לא מסוגלת

אז למה כשמדובר בתוכן לאתר שלך? לדף הפייסבוק ולמאמרים שלך את פתאום נתקעת?

פתאום את מנוטרלת, לא מסוגלת. בוהה במסמך המהבהב שהצלחת להקיא עליו איזה בליל של הגיגים לא ברור, קמה לעשות ביקור פתע במקרר, עונה לטלפון ומחזירה מיילים. מתמסרת לאלף ואחת הסחות הדעת שסביבך (אפילו התחלת לצפות בסדרת הדרכות לרקימת גובלנים) רק שלא תצטרכי "לכתוב את עצמך לדעת"…

מה הקטע שלך?

למה זה כל כך קשה לך?

???

טוב. אני אגלה לך למה זה קשה.

דבר ראשון, מי אמר שזה קל?
הרי לא מדובר במשהו טכני, מדובר באמצעי שמבטא את הפנימיות שלך, את המחשבות והרגשות שלך, כלומר מדובר במאמץ מנטלי.

אבל, גם הדיבור שלך הוא ביטוי למחשבות ולפנימיות שלך, ובכל זאת את ממש אבל ממש לא מתעייפת מלדבר 😛 )).

אז מה ההבדל?

בכן, ההבדל המהותי בין הדיבור לכתיבה, הוא בבקרה הפנימית.

כשאנחנו מדברות עם חברים, עם המשפחה או בעבודה, אנחנו כמעט ולא נעצרות לחשוב.
אנחנו "זורמות" עם המחשבות והרגשות שלנו. אנחנו עצמנו.
אבל, כשאנחנו צריכות לשים זאת שחור על גבי לבן, כשזה הופך למוחשי, לקריא, לנצחי,
זה הופך פתאום לאובייקט שמייצג אותנו, שמחייב אותנו לעמוד באמירה שלו,
שעשוי לגרור אחריו תגובות שונות, לא תמיד נעימות אולי, ובמיוחד, כשזה אמור לייצג אותנו כנשות מקצוע, את המומחיות שלנו, או אז זה כבר סיפור אחר לגמרי…

כי… כאשת מקצוע אני מוכרחה תמיד לדעת את התשובות לכל השאלות.

כי… כאשת מקצוע אני צריכה להישמע נורא רהוטה, חכמה ומומחית.

כי… כאשת מקצוע אני צריכה להשתמש בכל מיני ביטויים מקצועיים ומרשימים.

כי… כאשת מקצוע אני צריכה להראות פאסאדה מושלמת. מאושרת תמיד. מצוחצחת. מיליון דולר.

כי… כאשת מקצוע אני חייבת לשדר מקצוענות ומצליחנות בגלל שאנשים נמשכים למצליחנים.

כי כאשת מקצוע אסור לי להתבלבל, לפקפק, לגמגם, לשאול שאלות ולתהות.

כי… כאשת מקצוע מצפים ממני תמיד לדעת את התשובות.

כי… מי יודע לאן המאמר שלי יתגלגל ומי יקרא אותו?

ובכלל "מה יחשבו עלי?!".

ועוד יותר מזה: "אז נכון שעשיתי אלף קורסים ויש לי 700 תארים, אבל האם אני באמת כבר מספיק מקצועית כדי לצאת לאור ולכתוב את זה?"

ואולי זו יומרנות מצידי? אולי זו גאווה? אולי זו יהירות לכתוב עד כמה אני מוצלחת ומוכשרת ומבוקשת ובלה בלה בלה?

אולי באמת?

אז המסך ממשיך להבהב, המקרר מתרוקן ואת… מתעגלת…

והתוכן השיווקי שלך? לא מתקדם לשום מקום…

לא הגיע הזמן לשחרר את המבקר הטרוריסט  👿  שיושב לך על מפתח הלב ולא מניח לך לנשום?

תגובות

תגובות