לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אותי כל העשייה הזו מסביב פשוט מנטרלת. כל גיחה שלי לרשת החברתית או פתיחה של תיבת האימייל המוצפת שלי, מותירות אותי פעורת פה ונטולת כוחות.
אחד עושה קורס חדש, שני יזם מוצר, שלישי פתח תוכנית טלוויזיה אינטרנטית, רביעי השיק פורטל. כולם עושים ויצרניים ומצליחנים ועושים ועושים ועושים.
ומה איתי?
למה רק אני לא עושה כלום עם עצמי?!
???
רגע, האם זו האמת?
פתאום קלטתי את הבלוף. את אחיזת העיניים ואת הנזק ההרסני שאני מעוללת לעצמי ובוודאי גם חלקכם לעצמכם.
כשאני רואה שמתחרה שלי עושה כך והשני כך והשלישי כך, אינני זוכרת שמדובר למעשה כל פעם באדם אחד שעושה פעילות אחת נקודתית, אלא בדמיוני נראה לי, שכל אחד מהם עושה את כל הדברים הללו שתיארתי. כאילו כו-לם גם פתחו ערוץ טלוויזיה אינטרנטי וגם יצאו עם סדנא וגם השיקו קורס וגם הקימו פורטל וגם הוציאו ספר וגם וגם וגם…
ואז, האם באמת אוכל אי פעם להשתוות לעשייה הזו?
קטעים איתי.
אבל לא רק איתי. גם אתכם.
כשאני ואתם רואים את כל ה"עשיה" הזו, חלקנו מאבדים את שיקול הדעת והשלווה הפנימית ומתחילים "לירות לכל הכיוונים" במחשבה ש"אני מוכרח להוציא ספר / להשיק סדנה/ לפתוח בלוג", וזאת מבלי לבדוק היטב את השוק, את המשאבים ואת היעדים והמטרות.
בביזנס שלי פגשתי לא מעט בעלי עסקים קטנים, כאלה שלא היו משופעים כלל וכלל בממון רב ובכל זאת נטו לפעול בגחמה של רגע ולסכן את הקפיטל הרזה שלהם ממילא. רובם ככולם נאלצו לחזור ולבנות שוב ושוב את מערכת השיווק שלהם כתוצאה מתכנון לקוי או במרבית המקרים חוסר תכנון בכלל.
וחוץ מזה שההשוואה הזו פשוט רוצחת את השמחה הצנועה והפשוטה במה שיש.
אחרי הכל, לכל אחד מאיתנו אינספור מטלות ו"קריירות" קטנות לאורך היום. וזו שמצליחה בענק ופתחה רשת חנויות ברחבי העולם, אינה עסוקה כרגע בגידול ילדים (ותסכימו איתי שזו וואחאד קריירה!). ההיא שיזמה פורטל חדש לאופנה, איננה מלקקת את פצעי הגירושין שלה (גם סוג של קריירה אצל חלק מאיתנו
). וההוא שעושה מיליונים באינטרנט, אין לו זוג הורים מזדקנים שצריך לסעוד.
ובכלל, יכל להיות שכרגע בורא עולם רוצה שנהיה עסוקים דווקא במשהו אחר, בהתחסדות עם הסובבים אותנו למשל ולא בקריירה, ומי קובע שהדאגה לאנשים התלויים בנו אינה עשיה עצומה? מי קבע שרק להפיק סדנאות, קורסים, מוצרי מידע וסמינרים זה משהו בעל ערך?
לכל אחד מסע משלו, ניסיונות משלו לעבור ומתנת ביטוי אישי ויצירה אישית משלו, שאף אחד אחר לא יכל לקחת ממנו. ובבא העת, כשיגיע הזמן הנכון והסערה מסביב תירגע, נתפנה לגלות לעולם גם את המתת שלנו. אבל עד אז, אין סיבה לערוך השוואות עם אחרים או להרגיש מוחמץ או לא שווה.
מצחיקה שכמותי.
עשרות פעמים שמעתי אנשים שאומרים לי איזו מדהימה העשייה שלי ועד כמה אני מצליחה ליזום ולפעול.
אז תגידו לי איך יכול להיות שאני שוכחת את זה כל פעם מחדש?!
***
אוי אוי אוי, כמה שנתת לי עכשיו מתנה ענקית, בדיוק את המילים האלו הייתי צריכה. אני עוסקת כבר שלושה שבועות במלחמה באיזה בריון שמשתלט על רכוש של זקנים, בהגנה על חמותי, ומייסרת את עצמי שאני לא מקדמת את העסק שלי. תבורכי.
איך שימחת אותי בחזרה!
ממש יפה…
מרענן לגמרי ואפילו נותן נקודה למחשבה לעבוד מהשכל ולאו דוקא מהרגש.
הלואי… 🙂
תודה רבה לך ימימה היקרה תארת בדיוק את הרגשתי נתת לי המון חומר למחשבה וחיזוקים להמשיך לבנות את עצמי בקצב שלי ולהעריך את כל מה שאני עושה
בשמחה. כולנו באותה סירה ומה נותר לנו אם לא לחזק זה את זה?
ימימה אהובה,
המייל, הכותרת והתוכן כל אחד עם ערך בפני עצמו
אבל אותי, באופן אישי חיברו למקומות שונים…
המסר החשוב ביותר לדעתי בתוך הפוסט שלך ממש לא מתייחס לעשייה
אלא דווקא להשוואה בתוך התחרות.
זו לא העשיה של האחרים שמשתקת
זו ההשוואה והערך העצמי או הדימוי העצמי שיורד שמשתקים
להוריד את הרגל מהגז זו המלצה טובה רק במקרים נדירים
ואשמח להתפלפל איתך על זה כי במקרה אני בסיפור הזה
אבל לא בגלל הניוטראל 🙂
לעומת זאת להיות בעשיה מתוך שאיפה להתפתחות וצמיחה שביחס לעצמי ולא לאחרים
זו הברכה הגדולה ששכרה בצידה.
שימשיך ויתעצם הטוב הזה
קרן
כן, אני חושבת שחידדת והגדרת את הבעיה הזו נכון. זו מאז ומעולם הייתה בעיה של דימוי עצמי. תודה.
תודה לך. מקסים, קולע ומרגיע.
🙂
אני כל כך מזדהה…
יעל
🙂
ימימה, זה הפוסט הנכון ברגע הנכון ובמקום הנכון. והוא נכון.
מה שנכון נכון!
ישתבח שמו, ימימה. הצלחת לחבר אותי שוב ל -תמימה…..
מזדהה עם כל מלה שלך.
מזדהה עם מרבית התגובות.
נותרת עם פה פתוח לה' לבקש להיות, רק בשביל שלי. ככה. פשוט.
להיות עם כל החשים פתוחים לראות מה מזמן לי. וי בלבד "להיותל" תמימה עם עצמי.
הזדמנות נוספת להודות לך על כל הטוב שאת מרעיפה עלינו.
ישר כחך לטובתך ולטובת כל סובביך.
הלואי הלואי להיות תמימה… 🙂
אוח אוח….
בול פגיעה בבטן שגם כך רגישה.
זה היה בדיוק בזמן ובמקום הנכון.
תודה תודה
אוי נחמי איך שכולנו קורצנו מאותו חומר…:-)
ימימה יקרה,
את הרי לא שוכחת להודות כל הזמן לבריאה על כל מה שנפל בחלקך.
לחפש את השמחה ואת השלווה, ולהגביר את הרצון לראות טוב.
על הרצון תקום ותיפול השמחה. הכל בעצם.
נהדרת את.
תודה יקירה לפעמים אני אכן שוכחת…
ימימה, את גדולה. אני מודה לך מכל הלב על המאמר הנפלא. זה בא לי בדיוק כמתנה ליום הולדת.
מזל-טוב ענק!
מסתבר ימימה, שמה שהכי חסר לנו,פה, זה לא השיווק, המכירות,העיצוב או כל דבר אחר.
ראש לכל הדברים החיוניים הנדרשים לכל אדם וכל שכן לבעל עסק,הוא הפרגון,והתמיכה.
רק למי שיש את הפרגון והתמיכה מבן/בת הזוג יוכל לאורך זמן לבנות עסק טוב ומצליח עם שאר המרכיבים החיוניים.
אלא שבעולם הזה, לעיתים גם אמירת מילת עידוד,כנראה"עולה כסף" וחבל.
מסכימה שללא פרגון ותמיכה מהסובבים אי אפשר להמריא.
תודה, ימימה, על המאמר הנפלא. את מחזקת אצלי את התובנה, עד כמה חשוב להשקיע באנשים סביבנו, דבר שאנחנו עלולים להזניח בריצה שלנו להספיק עוד ועוד.
גם אני שוכחת כל יום מחדש… תודה חיה.
אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי קיר…
לך המקסימה היצירתית המיוחדת זה קורה?
(אם וכאשר..) רק להזכיר לנו שאין עוד מלבדו…
כולנו אזובים… 🙂
היי ימימה יקירה,
אני בחופשה ויש לי זמן לקרוא ולהגיב. העניין הוא שהארת את עיניי עכשיו. ואסביר,
כידוע לך את היית מורת דרך שלי בתחילת דרכי, כתבת לי חומרים לאתר.
ועכשיו, אני בונה אתר חדש, אני יושבת וכותבת חומרים חדשים ותוך כדי קוראת אותך ומבינה,
אין צורך שאעשה הכל לבד ועוד כשאני בחופשה! מירה, צרי קשר עם ימימה וכל אחת תעשה טוב את מה שהיא יודעת.
תודה לך על הכל.
איזה כיף. התגעגעתי!
הזדהיתי עם כל מילה, קוראת את הפוסטים שלך בשקיקה.
תודה, איזה כיף!
ימימה, אתמול בחדשות בערוץ 11 דיברו על זה שהיום התואר הראשון כבר לא מספיק כדי להתקבל לעבודה ולייחד את עצמך ממתמודדים אחרים, כי היום "לכולם" יש תואר ראשון. מדינת ישראל היא השניה בעולם, (קנדה הראשונה) מבחינת כמות האנשם שלומדים באוניברסיטה. עשו דיון באולם ואז אחד האנשים אמר דבר מאוד חשוב שגם אם למדת וגם אם יש לך תואר זה עדיין לא מספיק כי צריך כל הזמן להמשיך וללמוד להמשיך ולהשתלם, ומי שלא יעשה זאת יפלט משוק העבודה. והוא כל כך צודק… אנחנו נמאים במירוץ מטורף בתקופה הזאת… כל הזמן חידושים כל הזמן המצאות, כל הזמן דברים חדשים שצריך ללמוד. זה כבר לא קשור לבטחון עצמי, זה לא קשור לנסיבות חיים מקשות שבמוקדם או במאוחר נופלות על כולם. זה הרבה יותר בסיסי… החיים מתנהלים כך שהמירוץ הולך וגדל מיום ליום והופך לכמעט בלתי אפשרי. כמות האנשים בעולם גדלה, הצורך להתפרנס גדול וגורם לעשיה ולהשתכללות בלתי פוסקים שמביאים איתם את הצורך ללמוד ולהשתלם וחוזר חלילה. זה מין מעגל כזה שאנחנו לכודים בתוכו.
אמאלה… גם אני רוצה להתמרד ולהגיד די מספיק… ומצד שני אני מודה שכל החדשנות הזאת גם מדליקה אותי ותמיד יש את המחשבה שאם רוצים הכל אפשרי והשמים הם הגבול… אבל ביניינו… זה לא נכון… הגבול הוא לא בשמיים. הגבול הוא בארוחת הצהרים שצריך להכין. 🙂
את לא לבד.
נאוה
את יודעת נאוה? אני מתגעגעת לתקופה של הסטאז' של השוליות, כשאנשים למדו את המקצוע "על רטוב" מבעלי מקצוע מומחים בתחומם ולא באופן תיאורטי.
אני למשל למדתי קופירייטינג באופן עצמאי לגמרי. בלי קורסים ובלי בתי ספר. פשוט שילוב של כשרון, סקרנות וקומן סנס בריא. זהו. ותראי לאן הגעתי. יש לי תואר אמנם, אבל הוא בעיצוב גרפי ולא קשור לכתיבה. לפחות בתחום העצמאי, לדעתי יש פחות חשיבות ל"תארים", חוץ במקצועות שמחייבים כמובן הסמכה, ואנשים בעלי מעוף ודרייב להצליח, מסוגלים לעשות זאת למרות ואף על פי התחרות.
תודה ששיתפת.