יש לך כל מה שצריך שכדי לצאת לדרך. השקעת שנים בלימודים, רכשת כלים והתמקצעת ומעל לכל – ישנו קהל אוהד שחפץ במה שאת רוצה לתת, כשהתשוקה לצאת 'ולהשקות את העדרים' בוערת בעצמותייך. האם תיאלצי 'לסובב 40 שנה במדבר' כדי להגיע אל 'הארץ המובטחת' או שישנו סיכוי לקפיצת הדרך?
עם ישראל יוצא סוף סוף ממצריים ושם את פעמיו אל הארץ המובטחת, המצויה במרחק קצר של מספר ימי הליכה. אבל, במקום ללכת ישירות אל הארץ, בורא עולם מחליט להנחותם בדרך עוקפת המאריכה את דרכם. ומספרת הפרשה: "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף" (שמות, יג', יז'-יח')
ונסביר: הדרך המהירה ביותר לארץ עברה בשטחם של הפלישתים שהיו תוקפניים ומחרחרי מלחמה ולו בני ישראל היו עוברים דרכם, הם היו נמלאים בפחד ובורחים חזרה למצרים. נשאלת השאלה: איך זה הגיוני? איך יכול להיות שלאחר כל המכות במצרים, הניסים והנפלאות, איך לאחר שראו עין בעין בגדלות ה' יתברך, עדיין בני ישראל מפחדים כל כך מבשר ודם??? זה לא הגיוני בעליל!
ומפרש הרש"ר הירש, שאמנם בני ישראל היו 'חמושים' ומצוידים בכלי נשק ובכל מה שנחוץ כדי להצליח להתמודד עם כל מכשול בדרך, אבל העיקר היה חסר מן הספר – חסרו להם אומץ לב ורוח לחימה, שהן תולדות של ביטחוןבבורא. כלומר, על מנת להפוך לאומה שהיא מופת ודוגמה לחיים תחת הנהגת הבורא, היה עליהם ללמוד לפעול בשני מישורים: מצד אחד להביא לידי ביטוי מקסימלי את הכוחות הייחודיים שבכל אחד ואחד מהם ובו זמנית להכיר בכך, שהתוצאות וההצלחות אך ורק ביד ה'. לימוד שלקח להם 40 שנה!
האם זה מייאש? אותי זה דווקא מעודד. ההבנה שיצאתי לדרך ואם אתמיד בה ואפעל למימוש כישרונותי, בד בבד עם חיזוק בטחוני בבורא, אגיע בע"ה – ייקח כמה שייקח…