את פועלת בעולם תחרותי והשגי ומידת הצלחתך נמדדת בין השאר בהתאם להכנסתך החודשית. את נרשמת לקורסים שונים  ועושה מאמצים גדולים וכבירים לייצר כסף ולא מבינה איך אצל אחרים זה מגיע כל כך בקלות. את כל כך מתאמצת להצליח וחלומך הגדול להימנות על מועדון ה100K, אלה שמרוויחים מאה אלף שקל בחודש… האם למרדף הזה יש תכלית או אולי את בכלל מפספסת את המטרה?

פרשת תרומה פורשת בפנינו את סדר מלאכת המשכן וכליו, המשמשים כביטוי גשמי לרעיונות שמימיים ולנוכחות הבורא בחיינו.  כיוון שבמשכן אנו עוסקים, היינו מצפים שתחילת הפרשה תעסוק בו עצמו ובמבנה שלו, כי הוא הדבר החשוב. אך להפתעתנו הפרשה מתחילה דווקא מהכלים. ואומרת הפרשה: "וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אׇרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃" (שמות כה' י')

מדוע? ומסביר הרש"ר הירש, שסדר מלאכת המשכן פותח בכלים, משום שהם העיקר, המשכן קיים עבור הכלים ולא להפך. הכלים – ארון הקודש, שולחן הפנים, המנורה והמזבח – הם המהווים את המשכן והם שמשמשים כמקום בו תשרה השכינה.

כמה קל להתבלבל. בנאדם פותח עסק ומתרוצץ מצאת החמה עד צאת הנשמה לגייס לקוחות ולהכניס כסף ולמעשה משעבד את כוחו ומרצו ואת כל כולו לכך שהעסק ידפוק. והרי אין לו שום שליטה על ההכנסות. מפתח הפרנסה לא בידיים שלו. ומבחינת בורא עולם, הרי מספיק שהוא יעשה את המינימום הנדרש כדי שהפרנסה והברכה תשרה.

אבל אנחנו בקטנותנו הופכות את הטפל לעיקר ובמקום להשקיע ב'כלים' שהעסק מזמן לנו  (מעבר לכלים המקצועיים) במידות, בבין אדם לחברו, בלשאת ולתת באמונה ובגמילות חסדים – מתרוצצות ונותנות את כל מה שיש לנו כדי לתחזק את 'המשכן'… לא חבל?

מקורות: רש"ר הירש