לכל בעל עסק יש את הימים הללו של תקיעות, של הסתגרות וחשבון נפש, של חוסר ביטחון והשאלה האם אני באמת טוב במה שאני עושה? האם אני נחוץ? מעניין? האם יש לי ערך?

בדרך כלל אני עפה על עצמי. אני לא עיוורת או חירשת וערה למתנות שבורא עולם חנן אותי בהן. אבל, ישנם הימים האלה בהם אני חשה ירידה ביצירתיות, באנרגיות, מוצאת את עצמי חוזרת לאותו מקום מוכר וחסר בטחון, כאילו הייתי בעלת עסק בתחילת דרכי.

אנשים רגישים במיוחד, סובלים יותר מביקורת עצמית

אני יודעת שכמוני מרגישים לא מעט בעלי עסקים ובפרט אלו שעוסקים ביצירה לסוגיה או מטפלים כאלה או אחרים. אחד המאפיינים שלנו, היוצרים והמטפלים, היא רגישות מוגברת. לתחושות, לחוויות, למראות, ריחות, לכל דבר בעצם. אנחנו מרגישים הכול ובעצמה, כאילו תקעו לנו מגברים בגוף. והאמת שאנחנו מרגישים גם במה שלא נאמר, בווייב הרוטט הזה שמתחת לפני השטח, מה שמשמש אותנו ככלי עבודה יעיל כל כך. בין אם בזיהוי רגשות וניסוח מסרים שפוגעים בבטן הרכה ובין אם בזיהוי אותם רגשות לצורך טיפול רגשי או כל שירות אחר שאנו מספקים העוסק באנשים.

הרגישות הזו היא מתנת קל. הבעיה שהיא פועלת כמו חרב פיפיות ודורשת משנה זהירות למי שמתעסק אתה.

יש אלף כמונו אז מה יש לנו כבר לחדש?

בימים הטובים, כשאנחנו 'על הגל' והכל עובד כסדר, הרגישות הזו מביאה אותנו לפסגות מדהימות של יצירה ותובנה. מצד שני כשאנחנו בשפל, היא משמשת כקטגור נחוש ואכזרי וכתליין אכזרי לא פחות. בימים הסגריריים שלנו היא זו שמעלה את הפחדים העמוקים המנקרים, את החששות וחוסר הביטחון, את רגשי הנחיתות בנוסח: 'אנחנו לא טובים מספיק', 'יש אלף כמונו', 'אנחנו מבוגרים מדי', 'מה כבר יש לנו לחדש?', 'אנחנו משעממים', 'אנחנו חוזרים על עצמנו' וכן הלאה וכן הלאה. שלל משפטי ביקורת הרסניים שנוחתים בצרורות של מכונת ירייה משוכללת ומשאירים אותנו רמוסים ומשוללי כוח…

אוי הפוך החמוד והחמים שלנו, נס שיש אותך

ובלי כוח אי אפשר ממילא לעשות כלום. אז…  אנחנו מוותרים ונכנסים למיטה. כי 'ממילא אנחנו סתם משעממים' ו'חוזרים על עצמנו' ו'לא שווים כלום…' ובמיטה – אוי הפוך החמוד והחמים הזה שסובל הכול ולא מתלונן בכלל. הוא מקבל אותנו ב'נוצות פתוחות' 😉 , מצמיד אותנו קרוב קרוב, מערסל, מכרבל ומנחם… כן, אנחנו ברוגז עם כל העולם. ממש 'פוס- לא משחקים ושברו את הכלים!'.

אז נכון, שהילדים אולי ינצלו את זה וינסו לאתגר את עצמם במשימות בישול, שישאירו את המטבח מפוחם משהו 😛 . אבל מה אכפת לנו בכלל? יש לנו את הפוך שלנו ושכולם יתפוצצו.

יש גם את האלטרנטיבה המשמינה

מצד שני, אם אין לנו אפשרות לצלול לפוך, תמיד ישנה האלטרנטיבה השנייה, שהיא כמובן פחות ידידותית מבחינת קלוריות, אלטרנטיבת הביקור במקרר.

בדיקה מהירה מאתרת שלל של 5,872 קלוריות מינימום. גריסה מהירה והופלה, המתיקות המנחמת של השוקולד הממולא בסרוטונין, מרגיעה ומתפשטת בגוף.

אבל אוי ואבוי, כעוצמת התענוג כך גם הנפילה שמגיעה במהירות, בתוספת רגש אשמה על האכילה המיותרת… (כמובן שיש את המהדרים ואני ביניהם, שלא מוותרים על אף אלטרנטיבה וסוחטים אותה עד הסוף, כלומר 'פוך' + סרוטונין 😀 ).

מי יחבק אתכם כשאתם הכי צריכים מי?

נו שויין, אז נניח ש'מצב פוך' הוא שלב מתבקש בדרך להחלמה מהמשבר הרגעי וגם על אלטרנטיבת המקרר קשה לדלג. יחד עם זאת, האם לא היה עדיף לנו למצוא פתרון ידידותי יותר? מזיק פחות?

אחרי הכול, אנחנו כבעלי עסקים דואגים ללכת להשתלמויות ולכנסים, לרכוש חומרה ותוכנה ולהתעדכן בכל החידושים שקשורים לעסק שלנו, האם לא מגיע לנו להיערך בהתאם גם לימים הפחות טובים?

האם אנחנו עד כדי כך לא ראויים לתמיכה וכבוד וחמלה מעצמנו… לעצמנו?!

אכן כן. הגיע הזמן שכל אחד ואחת מאתנו יגלה אחריות כלפי עצמו וידאג ל'יום סגריר' שבוא יבוא, כי הוא אכן יבוא ואנחנו כבר מכירים את הדינמיקה שלו. ולא, אנחנו לא יכולים לסמוך על כך שמישהו מבחוץ ירים אותנו, יעודד ויחבק.

לבנות 'סליק' של הצלחות ליום סגריר

אנחנו אלה שצריכים לבנות לעצמנו 'סליק' קטן לימים הללו, מקום בו ננצור את רגעי העצמה, את ההישגים, ההתגברויות, את הנכסים וההצלחות והעמידה בניסיונות שלנו.

ואנחנו אלה שצריכים ללמוד איך לרסן את חוש הביקורת שלא ישתולל ויהפוך להרסני, ללמד אותו להשתמש במילים רכות יותר, אלימות פחות, יותר אנושיות וחומלות.

אחרי הכול מגיעה לנו כל הסבלנות שבעולם עבור עצמנו ואנחנו אלו שחייבים לקחת אותה, כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומנו.

'נו, אז מה את אומרת ימימה, רוצה חיבוק?'

'אוו, כן, מאד. איך ידעת?'

'מזתו'מרת איך? אני מכירה אותך מימים ימימה לא ככה? 😎 '.

***

לא תמיד אני כזו פילוסופית. רק בימים זוגיים  😛 אם אתם רוצים תוכן מקורי, רענן, כובש ומרתק, אתם מוזמנים לפנות אלי!

תגובות

תגובות