החיים עוברים בשצף קצף, כשהמאבק היומיומי ותלאות הזמן שוחקים עד דק את חלומותיך. מצד אחד זה בוער בך, אבל מצד שני זה לא הזמן… לא עכשיו… ישנם תמיד דברים דחופים ובוערים יותר, האם באמת???
בפרשת "מקץ" אנו נחשפים לעלייתו המטאורית של יוסף, ממעמד של עבד בבית האסורים, הישר למשרה הנחשקת ביותר במצרים – המשנה למלך. אם נבדוק נגלה, שרבות מההתרחשויות המשמעותיות בפרשות האחרונות כרוכות בחלומות (חלום יעקב, חלומות יוסף, חלומות שר המשקים ושר האופים). גם הפעם, יוסף פותר את חלומו של פרעה וגורף את כל הקופה, בדיוק כפי שפרעה מציין בפרשה: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" (מא' לט'- מ')
ע"פ חז"ל, החלום הוא אחד חלקי שישים נבואה, יש בו גרעין של אמת והוא משמש כמקשר בין המודע לתת מודע ולעיתים בין הרגשות החיצוניים לקולה העדין של הנשמה. עד כמה ממשות ישנה בחלום לא ברור ובוודאי לא כל חלום הוא נבואי. יחד עם זאת, אנו מדי רגילים להתעלם לחלוטין מחלומות ומהקולות הפנימיים הללו ולבטל אותם במחי יד וזו טעות.
לא אחת בשטף היומיומי ובמרדף האינסופי אחר טרדות הקיום והפרנסה, הרגשות העדינים שלנו עולים וצפים דווקא בשקט שמאפשרת השינה והם לא באים במקרה. הם מתעוררים כדי לאותת לנו שקיים בנו רצון עמוק ופנימי שמבקש התייחסות, שרוצה לצאת ומחפש מימוש, חלום שנמשיך לחלום אותו שוב ושוב, עד שניתן לו דריסת רגל בחיינו, עד שנמצא לו מקום…
ומה אתך? עם החלום האישי שלך? האם את קשובה ומתייחסת אליו או שמא מבטלת אותו (ואת עצמך) בהינף יד? לא הגיע הזמן שתתני לו מקום???
